על השראה, שינוי ודילן.

when i paint my masterpiece

"השירים חיים כאן בעולם החיים, הם שונים מספרות, הם נועדו להיות מושרים ולא נועדו לקריאה. כמו שהמילים במחזות של שייקספיר נועדו להיות משוחקים על במה, גם אחרי כל השנים האלה אתם יכולים למצוא קבוצות תיאטרון מבצעות מחזה שלו, יכול להיות שזה לא כמו שזה היה מבוצע בזמנו אבל זה בטוח קרוב, וזה ככה עם שירים, הם חיים , הם מושרים."

מנאום הנובל של בוב דילן (עם תוספת קטנה מראיון מוקדם יותר)

יצא לי לאחרונה לא מעט להתחיל לדבר עם אנשים על המופע מחווה לדילן שלי, ויש את אלה שמייד אומרים, הייתי בהופעה שלו, היה נורא! למה הוא עושה את זה? אז קטונתי מלהגן על הוד בוביותו , מה גם שלא הייתי בהופעה שלו, אבל יש לי קצת פז''מ עם השירים שלו, והקלטות מהופעות אין ספור. הציטוט למעלה והשיר המדובר הם מבחינתי דוגמה טובה מאד למשהו ייחודי ביצירה שלו, משהו שאני מאד אוהב ומכבד ונמצא גם בהופעות שלו. השתנות תמידית, על אף הקושי והסיכון לא לחינם הוא מאחל לבנו ולשומע בשיר forever young שיהיו לו יסודות יציבים כשרוחות השינוי ינשבו, בוב נמצא תדיר בתוך עין הסערה, השינוי הוא הדבר היחיד שיציב אצלו. 

השיר יצא לאור לראשונה בביצוע הבאנד, קצת אחרי שבוב מוציא את האלבום self portrait שכלל ביצועים של בוב למוזיקה אהובה עליו, מן אלבום מחווה חצי מבושל שנקטל ממש על ידי המבקרים ובערך כולם (ניחשתם, אני אוהב אותו מאד).

השיר מדבר על שיטוט ברחובות רומא, ביקור סוריאליסטי בקולסאום וחזרה הביתה אגב פילוס דרך בין קהל רב ועיתונאים לועסי מסטיק דרך בריסל. השיר לא יצא באלבום "רגיל" אלא רק באסופות בוטלגים רשמיות ובאלבום אוסף. 

מעניין לציין שהוא חזר לליין אפ של ההופעות של בוב באזור שנות האלפיים ונמצא שם עד ממש לאחרונה. עם ביצוע משובח בהופעת ה"לייב" קורונה - shadows kingdom. אז מה עדיין רלוונטי לבוב לשיר על איך הכל ישתנה יום אחד, כשאצייר את יצירת המופת שלי זמן אחרי שזכה בפרס הנובל לספרות? 

כמו שכתוב בציטוט למעלה, אצל בוב השירים חיים בממלכת החיים, הם מושרים, נושמים ומשתנים. גם בלחן אבל גם בטקסט. בבית הראשון בטקסט המקורי הוא ממהר לחזור לחדר המלון שלו לפגישה עם האחיינית של בוטצ'לי… המוזה מחכה לו, ובממלכת הצללים הוא חוזר לחדר כדי לשטוף את הבגדים, לשפשף את כתמי הגריז העקשניים, אולי את החלודה, הוא נועל את הדלת ומפנה את הגב לעולם, הוא ישאר שם עד שהוא יצייר את יצירת המופת שלו.

אולי דילן הצעיר מיהר כי המוזה הרגישה כמשהו חיצוני, כדאי שהוא ימהר כדי לא לפספס את הפגישה, אבל דילן המבוגר יודע טוב מאד שהמוזה בפנים, והוא צריך בסבלנות ובהתמדה להמשיך ליצור עד שהיא תתגלה בפניו, אומר האיש שמאחוריו כבר אין ספור יצירות מופת, שעדיין ממשיך לכתוב, להקליט, בעקביות ובעקשנות להופיע, לשנות שורות בשירים כדי לדייק אותן לעכשיו. הוא תמיד בשינוי וכך גם השירים שלו, מילים ולחן נזילים כמו הזמן, בשונה מספרות, היכן שהמילה הכתובה חקוקה בסלע, השירים משתנים, משנים את השר ומשתנים שוב.