Shadows in the Night, 2015 מדילן לסינטרה באהבה.

האלבום ראשון בטרילוגיה, בו הוא מבצע שירים המזוהים במיוחד עם פרנק סינטרה – גרם להרבה מעריצים ומבקרי מוזיקה להרים גבה, אבל בהסתכלות רחבה על הקריירה שלו זה רק עוד צעד במסע המתמשך של דילן לחקר המסורת של המוזיקה האמריקאית. האלבום יחד עם שני אלבומי המשך דומים (Fallen Angels, 2016; ו-Triplicate, 2017), חושף צד חדש, או ליתר דיוק, צדן שהוזנח, בארסנל הקולי של דילן: מסיכת ה**"קְרוּנֶר"**.

דילן, כזמר, נודע במשך הקריירה שלו בסגנונות שירה שונים, אני קורא להן מסכות, מסכת פולק בסגנון וודי גאתרי , מסכת הבלוז שהשתנתה אצלו המון מהבלוזים בסגנון בליינד למון ג'פרסון עד לבלוז רוקר הכבד של השנים האחרונות, מסכת הרוקר שהמציא את המניירות של הז'אנר באלבומים כמו highway 61, ומסכת ה"קרונר" (שירה שקטה, מעוגלת וזורמת מהמסורת של תחילת המאה ותחילת עידן ההקלטות)  תחשבו לדוגמה על lay laydy lay.

דילן אולי לא זמר במובן הקלאסי אבל הוא יודע בהחלט להוציא המון מהקול שלו, וכאן יש סגנון שירה שנעדר מהעבודה שלו כמה עשורים אבל עם העשור השני לשנות האלפיים דילן אימץ מחדש את הסגנון, באופן יותר אורגני ולא מתאמץ, הוא ומפנה את תשומת ליבו לרפרטואר הפופולרי של שנות ה-30 כאשר סינטרה משמש עבורו כהשראה.

 הכלי הכי דומיננטי באלבום הוא דווקא גיטרת לאפ סטיל, גיטרה שמאפיינת בעיקר את ז'אנר הקאנטרי, סוג אחר של אמריקה על פניו, אבל זה היופי באלבום, גיטרת הסלייד מחליפה את כל תזמורת הביג באנד או את המיתרים המנופחים.מה שנולד זה אלבום שמרגיש כמו אמריקה שבה הסגנונות נבלעים ומתמזגים אחד בשני עם השוליים המתפוגגים של צליל הסלייד על הגיטרה. דילן צובע כאן את הקלאסיקות בצורה מאד עדינה אבל בצבעים לא באמת שיגרתיים, בצבעי מים שלוחשים אמריקה, אמריקה של פעם שאף פעם לא היתה.

הבסיס המוזיקלי של Shadows in the Night נשען על נגינת להקת ההופעות החיות הקבועה של דילן, חלקם מופיעים עם דילן כבר כמה עשורים!. עובדה זו, של הרכב ליווי שהולך איתו דרך ארוכה ומתאפיין בתחושת להקה תורמת לעקביות והשלמות של האלבום, ומוסיפה אינטימיות וחיבור.

חקר המסורת הוא מוטיב מרכזי ועקבי לאורך הקריירה של דילן. הוא נהג לשוב וללשיר שירים מסורתיים כדרך להעמיק את הבנתו במסורת המוזיקלית האמריקאית הרחבה יותר, ו"להטמיע" את הלך הרוח המוזיקלי. דילן נתפס כמעין "ארכיונאי" או "מוזיקולוג" המלקט ומארז מחדש שירים. הוא עסק בבלוז, גוספל, רוק, ושירי פולק מבריטניה ואמריקה, ובתקופה זו הוא הרחיב את המסע הזה אל "ספר השירים האמריקאי הגדול" (Great American Songbook). אלבומים אלו הם חלק מאותה מגמה, המשלבת את סגנונו המלוטש מהתקופה המאוחרת עם חקר שורשי הפופ האמריקאי. כשדילן מדבר על הביצועים האלה הוא קורא להם ההפך מגרסאות כיסוי "עד עכשיו המון ביצועים כיסו את השירים והעבודה שלנו היתה לחשוף אותם", יומרני משהו אבל… זה דילן מי יכול להתווכח איתו.

אלבומי הקאברים הללו, סליחה חשיפה… הוקלטו כאשר דילן היה בשנות השבעים לחייו, מהווים שלב משמעותי בעשור היצירתי האחרון שלו, ומוקמו לפני שובו ליצירה מקורית עם Rough and Rowdy Ways (2020). ואני טוען שהאלבום הזה, שכלל חומרים מקוריים חדשים, לא היה יכול להתרחש אילולא דילן היה עובר את תהליך "הבליעה" וההתחברות למסורת של פרנק סינטרה. זה אלבום שנמצא בוודאות באחת מפסגות יצירתו של דילן וקיבל ביקורות מדהימות מהקהל ומהמבקרים והראה את פירות החקירה של תקופת הסינטרה של דילן: הוא מציג א דילן בשירה אינטימית, במקביל לשמירה על חוסר פורמליות. המעבר לאלבומי הקאברים, ובמיוחד חקר סגנון השירה של סינטרה, אפשר לדילן להדק את ההרכב ולהכניס השפעות חדשות שעיצבו מחדש את יצירתו המאוחרת. אני מקבל מכך השראה לזה שחלק מהעבודה האמנותית, גם בגיל מתקדם, היא "להתחבר, לקחת, לספוג השראה מכל מה שבא קודם, בצורה טוטלית ואינטימית" והפירות

כבר יגיעו.